בית המקדש
בֵּית הַמִּקְדָּשׁ היה, על פי המקרא, מקום השראת השכינה, ומתוך כך שימש כמרכז הפולחן הדתי הקבוע של עם ישראל ברוב התקופה שמימי שלמה המלך ועד למאה הראשונה לספירה. הוא שכן בהר המוריה שבירושלים ושימש כמרכז להקרבת קורבנות, עליה לרגל ותפילה. בית המקדש היה מקום משכנו של ארון הברית, כפי שהיה המשכן לפניו.[1] במקדש כיהנו הכהנים, כשלצדם סייעו הלויים, כאשר במרבית התקופה כיהנו בכהונה הגדולה צאצאי צדוק, הכהן הגדול בימי שלמה המלך.[2] לצד הקרבת הקרבנות, פעל במקדש בית הדין הגדול (כינויו המאוחר: סנהדרין הגדולה), שישב בלשכת הגזית והורה הלכה לעם ישראל.[3]
בית המקדש הראשון נבנה, על פי המקרא, בידי שלמה המלך על הר המוריה, בשנת 480 ליציאת מצרים. חז"ל תיארכו זאת לשנת 2928 לבריאת העולם. במחקר נהוג לתארך את התקופה ל-930-970 לפנה"ס. על פי המתואר במקרא, בית המקדש הראשון נחרב על ידי נבוכדנאצר מלך בבל. על פי המסורת היהודית היה זה בשנת 3339 לבריאת העולם, ועל פי המחקר היה זה בשנת 586 לפנה"ס.
כ-70 שנה לאחר חורבן הבית הראשון, נבנה בית המקדש השני על ידי עולי בבל ובראשם זרובבל בראשית שיבת ציון, בעקבות הכרזת כורש. המלך הורדוס (19 לפנה"ס) שיפץ והרחיב את המקדש באופן יסודי. בית המקדש השני נחרב בעקבות המרד הגדול של היהודים ברומאים, על ידי טיטוס, בנו של אספסיאנוס קיסר, בשנת 3830 לבריאת העולם, היא שנת 70 לספירה.
בית המקדש השני היה מקדש לאלוהים אשר נבנה בהר הבית בירושלים על ידי עולי בבל בראשית שיבת ציון בתקופת בית שני בהנהגת זרובבל מבית דוד ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, כ-70 שנה לאחר חורבן הבית הראשון, ונחנך ביום ג' באדר בשנה הששית לדריווש מלך פרס,[1] בתמיכת הפרסים ובעידודם, כפי שבוטאה בהכרזת כורש. המקדש עבר שיפוץ והורחב במידה ניכרת על ידי המלך הורדוס בשנת 19 לפנה"ס, ונחרב בשנת 70 לספירה בידי הרומאים.
לפי המחקר ההיסטורי, המקדש הוקם בשנת 516 לפנה"ס בימי דריווש הראשון ועמד על תלו כ-586 שנים. לפי חז"ל המקדש הוקם בימי דריווש השני ועמד על תלו 420 שנים[2] (כלומר, 351 לפני הספירה עד 70 לספירה). הפער הגדול נובע מתארוך שונה של אורך שלטון הממלכה האחמנית על ממלכת פרס, הידוע בשם "השנים החסרות".
בסדר קדשים במשנה נמצאת מסכת מידות המתארת את בית המקדש השני והר הבית. יוסף בן מתתיהו תיאר את מבנהו לאחר ששופץ והורחב בימי הורדוס.
